ד"ר ישראל בן-דור

 

המאמר נכתב במסגרת השתתפותי בקבוצת דיון ומחקר שנערכה במכון ון ליר בשנים 2013-2012 בנושא: הרומן כמסגרת חדשה לחשיבה על המזרח התיכון בעידן המודרני בהנחיית פרופ' פרומה זקס ופרופ' שרון הלוי. תודתי נתונה למנחות הקבוצה ולחבריה על סיעור המוחות והחוויה המיוחדת.

 

הסכסוך הערבי-ישראלי מתמשך כבר למעלה מ-130 שנה ומחקר הדימויים של שני הצדדים הוא אחד המפתחות החשובים לפענוחו. בספרי אי יהודי בים הערבי (הוצאת אפי מלצר, 2012), ניסיתי לצייר את מפת הדימויים של היישוב היהודי ומדינת ישראל בשנים 1956-1882. הדימויים מאופיינים בגישה שלילית לערבים. החברה הערבית נתפסת כפיאודלית, נחשלת, פראית ומפולגת. הערבים בזים לחיי אדם, נכנעים לכוח, מרוחקים מן המציאות ושקועים בדמיונות; יכולתם כלוחמים פחותה מזו של הלוחם היהודי; הערבים כפויי טובה ואינם מעריכים את כל הטוב שהרעיפו עליהם היהודים, שפיתחו את הארץ; הסכסוך עם הערבים (שזוהו משנות השלושים עם הנאצים) הוא גלגול נוסף של מאבק העם היהודי נגד רודפיו בכל הדורות וסכנת החיסול (ג'נוסייד) הצפוייה מידיהם היא מיידית וממשית; ממד הזמן פועל לטובת הערבים מכיוון שיתרונותיהם בגודל האוכלוסייה ובשליטה במרחב עולים לאין שיעור על היישוב היהודי ומדינת ישראל. הערבים במדינת ישראל הם "גייס חמישי" ובזמן מלחמה יצטרפו למדינות ערב התוקפות. שיבת הפליטים, בה רוצים הפלסטינים, נועדה להרוס את מדינת ישראל. ככל שהתחזק הדימוי השלילי של הערבים, ייחס הצד היהודי לעצמו קדמה בצורתה האירופית, אהבת בניין ויצירה, דאגה לחיי אדם והומניזם. ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון וככזאת היא נהנית מעליונות מוסרית על אויביה.

 

מלחמת ששת הימים, למרות הניצחון, אוששה את הדימויים מכיוון שעמי ערב התלכדו תחת מנהיגותו של גמאל עבד אל-נאצר (שנתפס כמעין היטלר מזרח-תיכוני) והתכוונו להשמיד את מדינת ישראל.  במלחמת יום הכיפורים חל מהפך בדימויי הערבים. אם לאחר מלחמת ששת הימים נדמה היה שיהיה צורך בדורות של שיקום עד שיוכלו לתקוף את ישראל, הרי לחימתם בתחילת המלחמה והישגיהם הוכיחו שהדימוי היה מחוסר קשר למציאות וכי הערבים השכילו למצוא דרכים חדשות להתמודדות עם יתרונותיה הצבאיים של ישראל. האדרת צה"ל, שאפיינה את התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים, פינתה את מקומה להכאה על חטא היוהרה– הזלזול ביכולת הערבים.

 

רומנים הם מקור פורה ביותר לחקר ההיסטוריה של הדימויים. לכאורה, ההיסטוריה משרתת את האמת האובייקטיבית. אולם איכותו המיוחדת של הסופר כמתעד את תפיסות העולם והדימויים של בני דורו, מייצרת עבור ההיסטוריון החוקר דימויים טקסטים חשובים ביותר. היצירה גם משפיעה ומעצבת את תודעתם של רבים וכך הדימויים בהם משתמש הסופר משפיעים על ציבור הקוראים.

 

מטרת המאמר היא לנתח את דימויי הערבים של החברה הישראלית בשלושה רומנים שנכתבו ופורסמו בשנים האחרונות על ידי סופרים ישראלים בולטים, שזכו להכרה ציבורית ולתפוצה רחבה ולעמוד על משמעויותיהם מבחינת יחסה של החברה הישראלית לסכסוך הערבי-ישראלי. הסופרים והרומנים הם: עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, כתר (2007); יורם קניוק, תש"ח, ידיעות אחרונות/ספרי חמד, ת"א (2010); דוד גרוסמן, אשה בורחת מבשורה, הקיבוץ המאוחד, ת"א (2008).

 

אם מחברים את עלילות הספרים זו לזו, עולה כי שלושת הספרים משרטטים יחד ניסיון רחב היקף לחבוק את הסכסוך הערבי-ישראלי, המגיע כבר ל-130 שנה. עמוס עוז כתב רומאן המבוסס על חייו וחיי משפחתו בתקופה הנפרסת משנות השלושים ועד ראשית שנות החמישים והעמיק לקורות משפחתו באירופה, לפני עלייתם לארץ; יורם קניוק מותיר את עדותו לדורות, עם "פלשבקים" למציאות העכשווית, כלוחם במלחמת העצמאות; דוד גרוסמן טווה את עלילת ספרו מ"ההמתנה" שקדמה למלחמת ששת הימים, דרך מלחמת יום הכיפורים והעימותים שאחריה. שלושתם שואפים, במידה כזו או אחרת של מודעות, לערוך את חשבון הנפש האישי והציבורי של החברה הישראלית וסופם של שלושת הספרים הוא טראגי.  

התיאוריה במאמר מתייחסת למושגים העיקריים הבאים: הנאו-היסטוריציזם (New Historicism); ההיסטוריה התרבותית החדשה (Neo Cultural History); המיקרו היסטוריה (Micro-History); המחקר האנתרופולוגי; "היסטוריה של הרגישות" (History of Sensibility); שלושה מושגי יסוד: דימוי (Image), אויב  (Enemy)ואיום (Threat).

 

מחקר הדימויים בשלושת הרומנים מתקבלת תמונה מדכדכת למדיי. עמוס עוז מבטא בספרו את התפוגגות התפיסה הרומנטית של הערבים בימי המנדט הבריטי ואת הפיכתם, בעיני היישוב היהודי, לאויב מר שהסכנה הצפויה ממנו היא קיומית; מבחינתו של יורם קניוק, הזהות המשותפת שיצרו הבריטים בארץ ("הפלסטינאית") החלה להיקרע בימי "המאורעות" ונגוזה לחלוטין במלחמת העצמאות. הזוועות של המלחמה בתש"ח הותירו עקבות בנפשו; דוד גרוסמן מבטא את פחדיה של ישראל מתבוסה וכיבוש ערבי במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים וכיצד החרדה הקיומית מונחלת לדורות הבאים. היהודים עצמם אינם מאמינים, בעומק ליבם, באמינות היחסים שבינם לבין הערבים במדינת ישראל ומפחדים שבזמן משבר יתגלו הערבים כ"גייס חמישי"- אויב מבית. הפלסטינים מחוברים ל"נַכְּבָּה" ומייחלים לשיבת הפליטים ואילו היהודים חוששים שמזלם יתהפך והם יגורשו מארצם ויהפכו לפליטים בעצמם. השפה הערבית ולימוד התרבות הם כיום, לפי הרומן, רק אמצעי לידיעת האויב וללחימה בו ולא להתערות תרבותית במרחב, כפי שהיה בימי "תור הזהב" בספרד.

 

החתירה המתמדת לשלום נחשבת לקונסנזוס בחברה הישראלית. כאשר נוצרו הזדמנויות לשלום וויתרו ממשלות שמאל וימין, ללא הבדל, על שטחים והתעמתו עם המתנגדים. לפיכך, אם דוברים מובהקים של השמאל מבטאים ייאוש קודר כלפי סיכוייה של ישראל וחוסר אמון מובנה כלפי הערבים, הרי יש בכך כדי להעיד על הלך הרוח המקובל כיום בישראל. הדימויים השליליים בשני הצדדים, האויבות והעויינות, הפכו למשקולת כבדה המונעת כל יכולת להאמין בשינוי ואולי אף לזהות שינוי משמעותי בצד שכנגד.