(עורך: יהודה יערי, כנרת זמורה דביר, מודיעין 2023)

 

ד"ר ישראל בן דור​

​

בשנים 1979-1976, בתחילת דרכי בצה"ל, במשך כשלוש שנים, שירתי בחיל התותחנים. סיימתי קורס תותחן רומח (175 מ"מ) ברמת הגולן ואחר כך בסיני שימשתי כאיש צוות "רומח", מפקד צוות "רוכב" (155 מ"מ) וסמל מבצעים באגד הארטילרי ברפידים. אלה היו השנים המעצבות עבורי. כאשר הכרתי את אריה מזרחי ממרחק, כחניך בשבטה, בזמן שהיה מפקד בסיס ההדרכה, שנים ספורות אחרי שזכה לתהילה, הוא היה כבר אלוף משנה, נחשב לאיש תותחנים מעולה מהדרגה הראשונה ונלוותה לכל אלה הילת הגבורה של חסימת המתקפה הסורית בעמק הבכא בצפון רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. למרבה הצער, חלומי להיות קצין תצפית קדמי (קת"ק)  בחוד המוריד אש תופת על האויב ברגע הצורך, לא התממש. לבסוף סיימתי את קורס הקצינים בהשלמה אחרת וזו הייתה תחילתה של דרך ארוכה. אולם כידוע, תמיד זוכרים אהבה ראשונה.

​

באותן שנים היה נהוג להצמיד כינוי לחלק מהדמויות. בין הבולטים היו מוטה (מרדכי גור), רפול (רפאל איתן) ויאנוש (אביגדור בן־גל). אך מזרחי, שנודע כמפקד קשוח היורד אל עומקם של העניינים, נקרא בפשטות בשמו. בוויכוח בין ההיסטוריונים בשאלת השפעת האישיות על ההיסטוריה בהשוואה לנסיבות הזמן, נראה שבמקרה הזה התשובה היא ששני הגורמים השפיעו. היסטוריה מקיפה של חיל התותחנים בצה"ל לא נכתבה עדיין, אולם נראה לי שאריה מזרחי הצליח בזכות שילוב תכונותיו ונסיבות המלחמות שבאו בזו אחר זו (יום הכיפורים ושלום הגליל) לשנות את תדמיתו ומקומו של החיל בצה"ל מן השוליים אל המרכז.

בפרקים הראשונים של הספר תואר הרקע האישי שבו גדל מזרחי, ונראה כי אחד המפתחות לאישיותו המרתקת ולמקוריותו הוא צמיחתו במפגש בין תרבויות ועדות שהתחיל באהבתם של הוריו - אימו ילידת פולין ואביו, שנולד בטבריה, היה בן למשפחה ביירותית ואף גדל בביירות בנעוריו. מזרחי כתב בתמצית: "...סיפורי אהבה בין בני עדות המזרח לאשכנזים היו נדירים, וכשאבי בא עם אמי לקבל את פניה של שרה, אחותה, שרה עיקמה את אפה למראה "הפרענק" שאמא אחזה בידו". (עמ' 23).

​

מן הספר שוב מתחזק המסר שהחדשנות, אותה תכונה מבורכת בזהות הישראלית, כפי שאנחנו נוכחים מדי פעם מחדש, אינה צריכה לשמש תחליף לכללי יסוד. אמנם, כמאמר השיר: "הראש היהודי ממציא לנו פטנטים!" (ראו מקרה "כיפת ברזל") אך לעיתים ההתעלמות מכללי יסוד שנבנו על בסיס היסטוריה ארוכה מובילה לאסון. כך, בכל המלחמות מן המאה ה־16 ואילך הארטילריה היא חלק בלתי נפרד ממערך הכוחות הלוחמים. אולם למרבה הצער, באותה "שבת שחורה" של ה־7 באוקטובר לא הייתה אפילו סוללה אחת בכוננות בקו עם רצועת עזה. מתברר שמזה כמה שנים לא הייתה סוללת תותחים בקו זה והעדיפות ניתנה לגבול לבנון וליהודה ושומרון. באחזקת מערך כוחות מול אויב, נדרש תמיד התמהיל של חי"ר, שריון, הנדסה וחת"ם. שוב, הוזנחו המרכיבים הבסיסיים הידועים לכל. רק כשבוע לפני האסון נודע לי על ההישג המופלא של התעשייה הישראלית עם סיום פיתוחו של התותח המתנייע "רועם", האמור להיקלט בצה"ל, עם קצב אש של 8 פגזים בדקה לטווח מירבי של 40 ק"מ.

​

למרבה הפליאה, השימוש באש הארטילרית שבא לידי ביטוי במידה רחבה ביותר בשתי מלחמות עולם במאה ה־20, נזקק בצה"ל למאבקים, מסירות וכישרון של אנשי החיל כדי שיוכל להתפתח ולתרום את חלקו בקרב. תא"ל (מיל') יעקב זיגדון תמצת את הרעיון המרכזי הבא לידי ביטוי בספר במילים: "מִשִפְחָה חרופה למלכת הקרב". (עמ'  14). נקודת השבר הייתה במלחמת יום הכיפורים. באותה מלחמה פקד את צה"ל אסון ואז הובן עד כמה גרמה הארטילריה של האויב לאבידות ועד כמה הקשה העדר אש ארטילרית על קרבות ההגנה וההתקפה. הסתמכות היתר על חיל האוויר כ'ארטילריה מעופפת' לקרבות היבשה התבררה כטעות. אולם השילוב הבין־חילי הוכיח עצמו שוב, כמו בכל ההיסטוריה הצבאית, כנושא פירות טובים במיוחד. פקודת "בנדיגו" להשמדת סוללות הטק"א בשיתוף חיל התותחנים וחיל האוויר בחזית המצרית אמנם לא בוצעה עם פרוץ המלחמה, אך אחר כך, במהלך המלחמה, הארטילריה השמידה בעזרת טיווח של מטוסים שאומנו לקראת "בנדיגו", אחת עשרה סוללות טק"א (עמ' 97-92).

​

במלחמת יום הכיפורים, בתפקידו כמפקד סיוע של חטיבה 7, באה מנהיגותו של מזרחי לידי ביטוי בסמכות, בביטחון ובידע המקצועי הנרחב. זו הייתה שעתו היפה ביותר. במתקפה של המאמץ הסורי העיקרי על החרמונית, מול טנקים בודדים של חטיבה 7, ריכזו הסורים כ־170 טנקים. מזרחי ריכז שמונה עשרה סוללות בשישה גדודים: "ברד של פלדה ואש ירד על עמק הבכא" (עמ' 128). באותו רגע התייצבה ברשת יחידה שכינויה היה "שקם". לאחר דו־שיח עצבני בין מזרחי למפקד היחידה התברר שמדובר ביחידת אש, שזהותה נודעה למזרחי רק לאחר ש־144 רקטות 240 מ"מ נחתו על הכוחות הסוריים והרעידו את העמק כולו.

לאחר מלחמת יום הכיפורים הובילו מוטה, רפול ויאנוש תהליך התעצמות מרחיק לכת בחיל התותחנים ומזרחי בעצמו נטל בו חלק חשוב. העוצמה שצה"ל בנה כמענה מאוחר לאתגר של מלחמת יום הכיפורים באה לידי ביטוי במלחמת "שלום הגליל" (1982). שוב, גם במלחמה זו, כבקודמתה, הזדמן לאריה מזרחי להימצא במקום ובעיתוי הקריטיים. במלחמת "שלום הגליל", לראשונה, ביטא חיל התותחנים את יכולתו החדשה במלואה. ב־11 ביוני 1982 תא"ל אריה מזרחי, קצין תותחנים ראשי, הפעיל לראשונה "מטרת קתמ"ר" בעוצמה של 320 קני תותחים ומטל"רים שירו כ־8,000 פגזים באש מדויקת שאפשרה את חילוץ גדוד הטנקים 362 שנקלע בטעות למערך אויב סורי בסולטן יעקוב שבבקאע. כך, באופן סימלי, בא לידי ביטוי המהפך של חיל התותחנים, בשנים 1982-1973, מן השוליים ביכולתו ובתפיסת עולמם של מפקדי הצבא למקומו הראוי במרכז הזירה, הן בעוצמה והן באופן שבו הוא נתפס כיום. 

​

2. אורי זוהר, שיר הפטנטים

3. "קצין תותחנים ראשי מסביר: למה לא הייתה סוללה בגבול עזה ב־7 באוקטובר?", ynet, 7 בנובמבר 2023.

   ((https://www.ynet.co.il/news/article/hybehdpmt.