top of page

על דוח ביטון

ד"ר ישראל בן-דור

לאחרונה פורסמו מסקנותיה של ועדה שכונסה בראשות המשורר ארז ביטון, זוכה פרס ישראל, "להעצמת מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך", ביוזמתו של שר החינוך, נפתלי בנט. הדוח נכתב על ידי וועדה מייעצת וועדות משנה ובסך הכל כמאה אנשים שבדקו את השאלה המרכזית: לבחון "את הקיים והחסר בלימוד יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך". המסקנה הבסיסית של הוועדה, כפי שבאה לידי ביטוי בדבריו של ארז ביטון בפתח הדוח:

 

"יהודי ספרד והמזרח תובעים ביטוי להוויה מזרחית ייחודית. לא נגזים אם נאמר כי הזדעזענו לנוכח מיעוט ההתייחסות באשר לזהות היהודית המזרחית במערכת החינוך הפורמלית והבלתי פורמלית. בבדיקה מעמיקה של המצב הקיים בתכניות הלימודים מתגלה חסר עמוק בכל שטחי הלימוד: במחקר האקדמי, בהיסטוריה, בספרות, בהגות, בלימודי האזרחות, הן בחינוך הממלכתי והן בחינוך הממלכתי-דתי".

 

לא ניתן לעסוק בדוח ביטון בלי להגדיר את נקודת המוצא האישית. בישראל בשנת 2016, כמעט 70 שנה לאחר הקמתה, הנושא העדתי עדיין מעורר רגשות עזים ביותר וכבר נאמרו, למרבה הצער, דברים שיש בהם התלהמות ופגיעה מיותרת לצד זה או אחר. העם היהודי במהלך תולדותיו ידע לשמור על זהותו הדתית והתרבותית ולגלות ערבות הדדית מרשימה, אך גם לא חסרו עימותים חריפים ונטיות בדלניות. מחוץ לדעות הקדומות של קהילות כלפי קהילות אחרות, ידועה אף ההתנשאות של יהודים מאזור אחד על פני יהודים מאזור אחר באותה מדינה. כך, להדגמה, יהודים במרכז ומערב אירופה (גרמניה, צרפת ואנגליה),  התייחסו בזלזול ל'יהודי מזרח' אירופה (ה"אוסטיודן', היהודים המזרחיים). גולי ספרד נטו להתנשא על הקהילות היהודיות בארצות אליהן הגיעו לאחר הגירוש, דוגמת צפון אפריקה וארץ ישראל. יושבי הערים במרוקו נהגו להתנשא מעל אחיהם בהרי האטלס והיהודים בטרנסילבניה התנשאו מעל אחיהם ב'רומניה הישנה'- והדברים ידועים.

 

למזלי הטוב, גדלתי במשפחה שמדורי דורות היה בה מיזוג גלויות. אימי תבל"א היא בת למשפחה שמוצאה מגולי ספרד שעלתה לארץ ממרוקו בשנת 1837 ואבי ז"ל עלה לארץ בשנת 1935 מטרנסילבניה, שהייתה אז חלק מרומניה. למען האמת, תמיד נטיתי יותר לעסוק בהיסטוריה של החלק הספרדי. מדובר בשבט גדול ותוסס ונשארו מסורות בעל-פה ובכתב ומבחינה רגשית, אני חייב להודות, היה לי הרבה יותר קל מאשר לעסוק במשפחת אבי שמרביתה הושמדה בשואה. רק בגיל מבוגר, התחלתי להתעניין ולעסוק בצד 'האשכנזי'. בשנה האחרונה סיכמתי את המחקר ב'חצי האשכנזי' ומן ההכרח לציין שגם קהילות הונגריה ורומניה, כמו קהילות אחרות (ארה"ב, בריטניה, דרום אמריקה ואחרות) אינן זוכות לתשומת לב בתוכניות הלימודים. מי שגדל כמוני בישראל של שנות השישים, יודע היטב שבבתי הספר נמחקו, בין היתר, גם האידיש, הרומנית וההונגרית (ולא רק הערבית בדיאלקטים השונים שלה- עיראקי, סורי, מצרי והלשונות הערביות-יהודיות והלאדינו) - בתוך 'כור ההיתוך' ובמאמץ ליצור עם אחד מהעולים מכל הגלויות.

באופן אישי, בסיכומו של דבר, אני מוצא שההיסטוריה היהודית על כל גילוייה מרגשת אותי ואני נהנה במידה שווה מהמגוון התרבותי העצום, בין אם מדובר בלאדינו, מוגרבית, ערבית, אידיש ועוד. אחת הדוגמאות האהובות עליי ל'ערבוב' הוא הביצוע של בנימין בוזגלו לשיר 'א-אידישע מאמע' בתרגום למרוקאית בליווי התזמורת האנדלוסית של אשדוד. נדמה לי שרבים חשים כמוני ורבים אינם יכולים כבר לזהות את עצמם באופן בלעדי עם עדה זו או אחרת, אלא ליהנות במידה שווה מהרנסנס הגדול שחווה היום התרבות הישראלית החוגגת את כל הגוונים בספרות, בשירה, במחקר האקדמי ועוד. מתברר, במבט לאחור, שגם אם לא השמיעו את המוזיקה של העולים מארצות ערב והאסלאם ברדיו – היא נשמרה בבתים והושמעה בשמחות משפחתיות ובאירועים מקומיים. בין השנים קמו עמותות רבות העוסקות בהנצחת קהילות בארצות ערב והאסלאם (תימן, עיראק, לוב, סוריה, מצרים, תורכיה ועוד- ראו בעמ' 43-42 בדוח). תוך שימוש מיטבי באינטרנט וברשתות החברתיות הן מקיימות פעילויות רבות, מקימות מוזיאונים ואתרי הנצחה ומפרסמות כתבי עת. הגיוון הגדול מתבטא גם בתרבות העממית. ה'מימונה' הפכה לחג לאומי, המוזיקה הפופולארית מחברת בין מזרח ומערב, ישן וחדש, בכל סגנון שניתן להעלות על הדעת. קברי צדיקים הם מוקד לעלייה לרגל, בארץ ומחוץ לה, ומבחינתי, מי שהדבר מיטיב עמו-שייטב לו. בכל הדורות, קברי הצדיקים משכו עולים לרגל ואי אפשר להתכחש לתפקידם ההיסטורי בשימור הזיקה של העם היהודי לארץ ישראל. מבחינתי, הר הרצל ובו קבר חוזה המדינה וקברות מנהיגים אחרים, מבטא 'קדושה חילונית' ומושך אליו עולים לרגל באופן דומה לקברות הצדיקים. גם קברו של דוד בן גוריון בשדה בוקר מושך אליו מבקרים רבים.

 

לשמחתי, מיזוג גלויות כל כך רווח בישראל עד כדי כך שהלשכה למחקרים סטטיסטיים מתקשה להגדיר ולהבחין בין 'מזרחיים' ל'מערביים', או 'אשכנזים'. מדי שנה, לקראת הוראה על העליות הגדולות לישראל בשנות החמישים, אני נוהג לשאול את תלמידיי לארצות המוצא של הסבים ולקבץ את התוצאות על הלוח. לדעתי, קיבוץ הגלויות מארבע כנפות תבל, על פי חזון הנביאים, אכן התממש ובמשך העשורים שחלפו מקוּם המדינה, התרחש גם מיזוג הגלויות. כבכל מעשה אנושי, לא חסרו צללים בסיפור הגדול ואכן בשנות החמישים והשישים הייתה הפלייה על רקע עדתי והיא תורגמה במונחים פוליטיים להדחתה של הציונות הסוציאליסטית (מחנה הפועלים) מן השלטון ולעלייתו של הימין בשנת 1977.

המושגים 'מזרחיים' ו'מערביים' הם ממילא בעייתיים ביותר וחסרי כל היגיון גיאוגרפי. היהודים במרוקו וצאצאי גולי ספרד, שתי ארצות שללא ספק נמצאות במערב, נחשבים 'מזרחיים'. לעומת זאת, היהודים במזרח אירופה, דוגמת רוסיה, אוקראינה ופולין, נחשבים 'מערביים'. גם יהודי תימן, הנמצאת ללא ספק בדרום, נחשבים 'מזרחיים'. גם היהודים בבלקן (למשל בולגריה ויוגוסלביה), יוון ובוכרה נחשבים 'מזרחיים'. כדי להמחיש את הדברים עוד יותר, חשוב לציין, לדוגמה, שרבים מהיהודים באירופה, בארצות דוגמת פולין והונגריה, הם צאצאיהם של גולי ספרד. גם ראשיתה של הקהילה היהודית בארה"ב נעוצה בגולי ספרד שהיגיעו ל'עולם החדש'. 

 

ההיסטוריה, התרבות והמורשת של 'יהודי ספרד והמזרח' אכן לא זכו למקום הראוי להן בתוכנית הלימודים. אולם לדעתי שאלה זו איננה עומדת בפני עצמה ואיננה יכולה להיפתר על ידי צעדים חד-צדדיים המוצעים בדוח. מן ההכרח לציין שנעשו מאמצים משמעותיים בעבר וכי בכמה ספרי לימוד להוראת ההיסטוריה  כבר הוכנסו פרקים חשובים על תולדות היהודים 'המזרחיים' וזאת בהסתמך על המחקר האקדמי, שמאמצע שנות השבעים ועד ראשית המאה ה-21 התקדם כברת דרך גדולה. כאשר נוצרה ההזדמנות, השתדלתי ללמד את כל מה שניתן ותלמידיי קיבלו את הדברים ללא בעיות מיוחדות.

 

השאלה של הוראת המורשת של יהודי ספרד והמזרח כרוכה בהתייחסות נאותה לשלוש שאלות אחרות, שעלינו להתמודד עמן ולתת מענה כולל. השאלה הראשונה היא היחס של היהודים בישראל לעצם מיקומה של המדינה במזרח, בתוך עולם ערבי ומוסלמי. כמעט מיותר להסביר זאת, אבל באותו אופן שהיהודים באירופה הושפעו מן התרבות הנוצרית והאירופית, כך הושפעו היהודים בארצות ערב והאסלאם מן הסביבה שבתוכה חיו. 'תור הזהב' היהודי בספרד הינו חלק מעידן הגאות התרבותית של התרבות הערבית-מוסלמית. כדי להתייחס בצורה שוויונית וחיובית לתרבות היהודים במזרח, מן ההכרח ללמוד ולהשתחרר מדעות קדומות וסטריאוטיפים על התרבות הערבית-מוסלמית ובין היתר ללמוד את תולדות הערבים והאסלאם, את היצירה התרבותית במרחב ואת השפה. במשך כמה שנים, בשיתוף עם קבוצה קטנה של תלמידים מסורים, עשיתי גם כמה ניסיונות להקים בחטיבה העליונה בבית הספר משגב מגמה ללימוד 'תולדות הערבים והאסלאם' שבמסגרתו נלמדת ההיסטוריה של הערבים והאסלאם ויש גם התייחסות לקהילות היהודיות בארצות אלה. לצערי, ההיענות הייתה דלה ביותר, לא נוצרה המשכיות ולאחר כמה שנים, שבהן הושגה הצלחה, נאלצתי לחדול. לדעתי שורש הבעיה הוא העמדה הסטריאוטיפית השלילית כלפי המרחב שבו קמה המדינה.  הפלא ופלא, למרות שכבר עברו למעלה משבעים שנה מקום המדינה וישראל כבר נהנית מזה עשורים מהסכם שלום עם מצרים, הגדולה במדינות ערב ולמרות ש-20% מאוכלוסייתה היא ערבית, עדיין אנחנו נוטים לראות עצמנו כ"ווילה בג'ונגל" או כפי שנהגו לומר בעבר: "אי יהודי בים הערבי". פניה של ישראל הם לחלוטין למערב, למרות שהעמים במערב והנצרות, אחראים למרבית הסבל של העם היהודי בתולדותיו והתנועה הציונית קמה כדי להציל את העם היהודי מהסכנה שהייתה צפויה לו במערב. מסיבות דומות לא נלמדת גם השפה הערבית כפי שהיה ראוי שתילמד ולראשונה בתולדות העם היהודי נוצר מצב שבו ציבור יהודי גדול, למעלה ממחצית העם היהודי, אינו שולט בשפת המרחב שבו הוא נמצא. ראוי לשאול, אם כך, כיצד יקראו שירים של משוררים יהודים שנכתבו בערבית? כיצד יתפתח מחקר השפות הערביות-יהודיות, שפות הז'רגון המקומיות, אם לא לומדים ערבית? כיצד ילמדו על תולדות קהילה יהודית בארץ ערבית כלשהי אם מייחסים לארצות אלה רק נחשלות ובערות?

השאלה האחרת היא  שאלת היחס של הציבור החילוני לתולדות העם היהודי. בעניין הזה ניתן לומר ש'כולנו הולכים יחפים', בלי קשר לעדה זו או אחרת. התלמידים נרגשים עד עומק נשמתם מרדיפות היהודים ומרצח העם היהודי בשואה אך הנתק המודע שיצר מימוש הציונות מול הגולה בא לידי ביטוי בחוסר העניין כלפי תולדות העם היהודי באירופה. אם לומר זאת בכל הזהירות הנדרשת, הגטואיזציה והרצח של היהודים בפולין מעניינים את הילדים הרבה יותר מאשר אלף השנים שבהן חיו היהודים בפולין ובהן גם תקופות זוהר ושגשוג. אחד המפתחות לחוסר העניין הזה הוא העדר ידיעות בסיסיות על תולדות העם היהודי מראשיתו ואילך. מפתח אחר הוא העדר היכרות עם היצירה התרבותית-דתית של העם היהודי, מעבר ללימוד התנ"ך, שהוא ראוי ביותר לעצמו אך צריך גם להכיר את הרבדים האחרים, דוגמת המשנה, התלמודים ועוד. ה'נרטיב' אליו נחשפים התלמידים מתחיל בעת העתיקה, מהכרזת כורש ועד מרד בר כוכבא בקירוב (עם נתקים ושינויים מעת לעת) ואחר כך, בדילוג על פני 1800 שנה, נמשכת העלילה עם דיון בלאומיות האירופית, הרצל, התנועה הציונית והקמת מושבות 'העלייה הראשונה' ועד להקמת מדינת ישראל ותולדותיה.

 

העלילה הגדולה של תולדות העם היהודי מתחילה עם אברהם אבינו ומן ההכרח לספר את דרכו של העם היהודי מאז. אם נראה לכם שמסקנה זו מוגזמת, הרי ניתן להדגים את הצורך על ידי תיאור ההיסטוריה של היהודים מאתיופיה, המייחסים את ראשית קהילתם למלכות שלמה, בראשית ימי בית ראשון. בנוסף לכך, כמה קהילות יהודיות במרחב הערבי-מוסלמי החלו את דרכן עם חורבן הבית הראשון ובין הדוגמאות הקהילה היהודית בבבל (עיראק) וייתכן שגם הקהילה היהודית בספרד. כדי לעשות זאת בצורה הנכונה, מתוך השתייכות ואהדה, מן ההכרח שנכיר בזיקה שיש לנו לדורות שקדמו לנו בארצות רחוקות ולהעריך את פועלם ואת מעשיהם מתוך הבנה שאנחנו ענף בעץ הגדול  של העם היהודי (או חוליה נוספת בשלשלת) ושיש לנו אחריות הן לגבי העבר והן לגבי העתיד. איננו אורחים במזרח התיכון ואיננו 'עמדה קדומנית' של אירופה. ישראל קלטה כמיליון יהודים שנאלצו לעזוב את ארצות ערב והאסלאם ולמעשה התרחשה 'נכבה' יהודית במקביל לזו של הפלסטינית והדברים כבר נכתבו בספרי הלימוד וגם נלמדו.

 

השאלה השלישית היא הזיקה לארץ ישראל וביטוייה ביצירה התרבותית, בהגות הלאומית לדורותיה וגווניה ובמעשה- הן בגולה, על ידי פעולות מדיניות ותרבותיות וגולת הכותרת – על ידי עלייה לארץ והתיישבות בה. מדובר ברצף של מאמצים בכל הדורות של עלייה לארץ וצריך להכיר בו וללמד אותו כרצף. עלינו 'להיגמל' מההפרדה בין מה שקרוי 'עלייה ראשונה' לכל מה שקדם לה ואף לשנות את המונחים. העליות בכל התקופות, מכל הקהילות, שימרו את הזיקה לארץ ויצרו את התשתית שאליה התחברה המהפכה הציונית. צריך לבטל את הסטיגמות של 'ישוב ישן' ו'ישוב חדש'. הניסיונות הראשונים בחקלאות נעשו על ידי יהודים מירושלים ומצפת, כבר מהמחצית הראשונה של המאה ה-19 ואילך (מירון, מוצא, ג'עוני-ראש פינה ואומלבס-פתח תקווה). היישוב היהודי ביפו והשכונות שהוקמו מחוץ לה קדמו לתל אביב. ניסיונות ומגעים להקמת אזור התיישבות יהודי גדול בצפון הארץ נעשו כבר במאה ה-16, על ידי דונה גרציה מנדס ודון יוסף נשיא, על רקע הפריחה הכלכלית והתרבותית של צפת באותה מאה, עם עלייתם לארץ של יהודים שגורשו מספרד. 

 

רק מתוך התמודדות נאותה עם שלושת השאלות – היחס למרחב הערבי-מוסלמי; היחס לתולדות העם היהודי והיחס לזיקה לארץ-ישראל- נגיע ליצירת זהות שיש בה ביטוי נאות לכל המורשות. אינני חושב, חלילה, שיש לפתור את הבעיה על ידי חידוד השוני והעדפה של מורשת זו על אחרת ולו גם לצורך תיקון. ההשוואה בין ההיסטוריה של היהדות האירופית לבין ההיסטוריה של היהודים בארצות ערב והניסיונות למצוא דמויות מקבילות בחשיבותן ההיסטורית יזיקו. אין שום טעם לחפש 'הרצל' מזרחי או 'אליעזר בן יהודה' מזרחי באותה מידה שאין כל טעם לחפש מקבילים 'מערביים' למשוררים הגדולים, דוגמת ר' שמואל הנגיד ור' שלמה אבן גבירול או לרמב"ם. לא יעלה על הדעת במדינת ישראל לשבץ אנשים בתפקידים שונים מכיוון שהם ממוצא כזה או אחר. עלינו לפתח דרכים לתודעה ישראלית-יהודית כוללת ומקיפה עם זיקה לערכים האנושיים הגדולים וזאת באמצעות המסגרות הקיימות. משרד החינוך מסוגל לפעול לטובת מטרות אלה ואין כל צורך בהקמת גופים נוספים. דרך ההעדפה המכוונת תוביל להתנגדות ולהתלהמות, שכבר החלה, תעודד פלגנות ותלהט גחלים עוממות מן העבר. עלינו להיזהר מן הסכנה שנתחיל 'ללכת אחורה', לעימותים של העשורים הראשונים, וכך חלילה נפגום בהישגים הכבירים של מיזוג הגלויות, השתלבות בני הדור השני והשלישי של כל העולים באליטות הישראליות ויצירתה של התרבות הישראלית העשירה והרבגונית.

 

מקורות

ישראל בן דור, אי יהודי בים הערבי, דימוי ומציאות בהתפתחות יחסי ישראל עם המרחב הערבי בשנותיה הראשונות (1947 – 1956), אפי מלצר, ת"א (2012) 

 

ישראל בן דור, "תפארת שנגוזה: משפחת בינדר בנפתולי גורלה הטרגי של יהדות הונגריה", שרשרת הדורות, כרך כ"ז, גיליון 3, יולי 2016, עמ' 47-34 (פרסום אינטרנטי) http://isragen.digitaler.co.il/isragen1)/)

 

כנס ועדת ביטון, קריאת המזרח: תרבות והשכלה בישראל, אוניברסיטת בר אילן, 28 ביולי 2016

משרד החינוך, דוח ועדת ביטון להעצמת מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך, יוני 2016
(edu.gov.il/owlHeb/Tichon/RefurmotHinoch/Documents/bitonreport.pdf)

bottom of page