בשנת 2013 מלאו מאה שנים להקמתו של בית הספר הראלי העברי בחיפה. סבי, שלום אלדאודי (1870 - 1952), התמנה למורה לערבית ושימש בתפקיד זה בשנותיו הראשונות של המוסד (1913 – 1916). בזכרונותיו רחבי היריעה (התועה בסבך החיים - הביוגרפיה שלי) סיפר בפירוט על הימים הראשונים של בית הספר ועל ראשיתה של מלחמת העולם הראשונה בחיפה.

 

מאמצע המאה ה- 19 ובשלהי השלטון העות'מאני, איבדה עכו מחשיבותה ואילו כוכבה של חיפה דרך ואוכלוסייתה גדלה מאוד.  בשנת 1914 מנתה האוכלוסייה בעיר כ- 23 אלף נפש, מהם כ- 3,000  יהודים והשאר מחציתם נוצרים ומחציתם מוסלמים. רוב היהודים היו בני העדה הספרדית והם היגרו אל העיר מתורכיה, צפון אפריקה וסוריה.

 

בשנת 1913 התקבל שלום כמורה לערבית בבית הספר הריאלי העברי בחיפה והוא עזב את צפת  ובא לגור בחיפה עם אמו, רחל (לבית עבו), שהתאלמנה בשנת 1909, כאשר נפטר אביו, החכם באשי מכלוף אלדאודי (1825 – 1909). מכלוף אלדאודי נולד במראקש בשנת 1825. בשנת 1837 עלה ארצה עם משפחתו, המיוחסת לזרע דוד המלך. המשפחה התיישבה בצפת. בגיל 18 הוסמך מכלוף לרבנות ובאותה שנה נשא לאישה את רחל עבו, בתו של הרב מרדכי עבו, אשר דודה (אחי אביה) היה שמואל עבו, הסוכן הקונסולארי של צרפת בצפת. משפחת עבו עלתה מאלג'יר בשנת 1817. שלושה דורות מבני המשפחה שימשו כסוכנים קונסולאריים של צרפת בגליל, הנהיגו את הקהילה הספרדית בצפת ועסקו ברכש קרקעות ובהתיישבות. הרב שמואל עבו רכש את חלקת הקבר של ר' שמעון בר יוחאי במירון והקים שם את בית הכנסת הקיים היום. כאות הוקרה על מעשה זה הוענק לו ספר תורה על ידי הקהילה היהודית בצפת ומדי שנה, מ- 1833 ואילך, מובל ספר התורה מבית עבו – שבקרבתו נמצא ביתה של משפחת אלדאודי בצפת – לבית הכנסת של הרשב"י במירון.

מנישואיו של מכלוף לרחל עבו נולדו שלושת ילדיהם: אסתר (הבכורה), שלום (כותב הזיכרונות) ונעמי (שהיגרה לארגנטינה בשנת 1912). כמה פעמים יצא מכלוף אלדאודי כשליח דרבנן לאסוף תרומות למען היהודים בצפת. במסעותיו הגיע בין היתר לפרס, אפגניסטן, מצרים וצפון אפריקה. בשנת 1891 התמנה לחכםבאשי בעכו ובמסגרת תפקידו טיפל בענייני היהודים בעכו, חיפה, טבריה וצפת. מכלוף אלדאודי היה כפוף לראשון לציון יעקב שאול אלישר ושאלות ותשובות שכתב התפרסמו בספרו של יעקב שאול אלישר ישא איש (1896).  התחדשות השפה העברית הייתה קרובה לליבו. לכן עודד את בנו לתרגם את "אהבת ציון" של אברהם מאפו לערבית. בשנת 1899, כאשר בנו הוציא לאור בקהיר את חלקו הראשון של תרגום הספר אהבת ציון  של אברהם מאפו (הרומאן הראשון בעברית), לערבית קלאסית, כתב בהמלצה בפתח הספר שהספר רצוף אהבה לארץ-ישראל, גדולי ישראל כתבו בשפות שונות (ובכללן בערבית) והתרגום אמור לקרב את היהודים בארצות דוברות הערבית אל השפה העברית המתחדשת. נושא כליו ומי שהלך לפניו ושימש כשומר ראשו ("קוואס") במשך כעשרים שנה, היה אברהם רומאנו, שנולד בעכו ועבר עם הזמן לחיפה. בשנת 1953, במלאת לו מאה שנים, קיבל אברהם רומאנו את התואר "יקיר העיר חיפה והיישוב" מידיו של ראש העיר אבא חושי. 

 

בית הספר העברי הראשון, "אבטליה", הוקם בחיפה בשנת 1907 על ידי פנחס כהן ואליו הצטרפה מרים רפאלקס, שהייתה לאשתו. בשנת 1911, כאשר בית הספר מנה כבר כמה עשרות תלמידים, הועבר לרשותה של חברת "עזרה". בעקבות "מלחמת השפות" עבר בית הספר עם מוריו ותלמידיו לבית הספר הריאלי העברי שנוסד באותה שנה. ד"ר ארתור בירם ערך תכנית לימודים לפרטיה ושיבץ בבית הספר תלמידים ומורים מבית הספר "עזרה" שנסגר עקב "מלחמת השפות" וניצחונם של המצדדים בשפה העברית. ראשיתו של בית הספר הריאלי, על פי זכרונותיו של תלמידו, אברהם כלפון, הייתה במבנה גדול בן שתי קומות, שסביבו חצר גדולה ובה עצים ובאר, שנשכר ברחוב סטנטון (כיום שיבת ציון).  בית הספר נחנך בחג החנוכה 1913 באירוע מרשים והוא כלל 11 כיתות ובהן למדו למעלה ממאה תלמידים. המבנה הראשון של בית הספר הריאלי בהדר נבנה בשנת 1913 על ידי האדריכל אלכסנדר ברוואלד, שהקים את המבנה הראשון של הטכניון. אולם המבנה (הנקרא היום "בית שפירא") החל לשמש את בית הספר רק בראשית שנות ה-20'.

ד"ר בירם למד את השפה הערבית הספרותית לפני עלותו ארצה, אולם הוא לא הבין את הערבית המדוברת ושלום לימד אותו ערבית מדוברת במשך כמה שעות בשבוע. ד"ר בירם נעתר לבקשתו של שלום  לגור באופן זמני בבניין שנועד לשמש כפנימייה עבור תלמידים מחו"ל. בניין זה נמצא בקרבת בית הספר בהדר והוא נקרא "בניין וולפסון" על שם דוד וולפסון, נשיא ההסתדרות הציונית.

ב- 15 בדצמבר 1914 נישא שלום אלדאודי לבת חיפה, רחל לולו, בת מימון לולו וכוכבה (ניז'מי, לבית ברדוגו). בחתונה נכח ד"ר בירם ביחד עם מורי בית הספר. מוצאה של משפחת לולו מהעיר מכנס במרוקו ובני המשפחה עלו לארץ והתיישבו בחיפה במחצית הראשונה של המאה ה- 19.

בתחילת נובמבר 1914 הצטרפה האימפריה העות'מאנית למלחמה, לצידן של גרמניה ואוסטרו-הונגריה ונגד רוסיה, בריטניה וצרפת. ד"ר ארתור בירם גויס לצבא הגרמני והוצב במחלקת המודיעין במפקדה הגרמנית הראשית בדמשק, ששימשה את הכוחות הגרמניים שסייעו לצבא העות'מאני. ד"ר יוסף עזריהו (אזרקובסקי) מילא את מקומו.

 

היהודים בחיפה סבלו מאוד מתלאות המלחמה ומרדיפות השלטון התורכי. להקות הארבה החשיכו את אור השמש באמצע היום והתורכים חייבו כל תושב בעיר לאסוף מכסה של ארבה. אוניות מלחמה הגיעו לנמל והפגיזו את העיר. האונייה הראשונה, כך מסופר בזכרונות, הייתה האונייה הצרפתית "ז'אן ד'ארק" שירתה על בית הקונסול הגרמני, שנהרס כליל. ככל הנראה, מדובר בפעולת גמול צרפתית על הרס הצלב והמצבה שניצבה ברחבת הגן שבכניסה למנזר הכרמליטי בסטלה מאריס וחילול הקבר מתחתיה בידי הצבא העות'מאני במאי 1915. בקבר נקברו עצמות החיילים של נפוליאון, שנרצחו על ידי התורכים בשנת 1799. שם האונייה היה 'ארנסט רנאן'. השלטונות בחיפה קיבלו הודעה לפני ההפגזה והקונסול הגרמני ומשפחתו נמלטו ללא פגע.

אחר כך באו אוניות אחרות וכך נפגע מצבור הדלק של העיר ועלה באש. התורכים חששו מריגול ולכן הורו לסגור את וילונות הבתים. נתינים עות'מאניים, ובהם גם שלום, נדרשו להתגייס לצבא התורכי. רבים ברחו מחיפה באניות. שלום עזר לאחרים להימלט אך הוא החליט להישאר בארץ, בגלל אשתו הצעירה ואימו הזקנה. אחר כך נדרש להתגייס בעצמו ובקושי רב, בסיוע בית הספר הראלי, הצליח לגייס את הכופר הנדרש, שהעניק לו פטור זמני בלבד. ב- 1916 נאלץ להתפטר מבית הספר הריאלי ולברוח לאזור רמת הגולן של היום שהיה באותה עת אזור ספר בין מחוזות (וילאיאת) תורכיים (דמשק וביירות). עד תום המלחמה נדד באזור רמת הגולן, בורח ומתחבא ורק לאחר שהתורכים הובסו חזר לביתו בחיפה. לאחר המלחמה יצא לחפש את פרנסתו בקהיר.

 

שלום אלדאודי הוא הראשון שתרגם רומאן בשפת העברית השבה לתחייה לערבית קלאסית. התרגום יצא לאור בקהיר. החלק הראשון התפרסם בשנת 1899 (כאמור לעיל) ובשנים 1921 – 1922 יצא לאור התרגום המלא, בשני חלקים. אחר כך חזר לחיפה והתגורר בה עד מותו בשנת 1953. בשנותיו האחרונות כתב את ספר הזכרונות תוך הסתמכות על פנקסים שבהם נהג לרשום במשך השנים את הוצאותיו.

 

"משמרתי בבית-הספר הריאלי"

נפגשתי [בטבריה] עם בן עירנו בצפת, ידיד לי, הצעיר אדון יוסף ממן שהיה מורה לעברית בבית-ספר הכי"ח [=כל ישראל חברים] בצפת. הוא השמיעני חדשה אחרת שנפתח בית-ספר גבוה לנערים בחיפה בשם בית הספר הריאלי העברי במדרגת "ליציאום" [בית ספר תיכון] וההנהלה מבקשת מורה יהודי מומחה לשפה הערבית. הוא ספר לי כי בקשו אותו אם יוכל לשמש בבית-הספר כמורה ראשי לשפה הערבית וענה להם כי איננו בקיא בשפה הערבית כל כך, והוא רשם להם את שמי כמורה מומחה, אלא שלא ידע היכן אני נמצא עכשיו. לכן אמר לי לכתוב מכתב לחיפה לשם האדון [יוסף] ליפשיץ [איש ציבור בחיפה, ממקימי בית הספר הראלי] המפקח על בית-הספר הנ"ל. כתבתי מכתב וציפיתי למענה.

 

...קבלתי מכתב שעלי לבוא תכף לחיפה להתראות עם הד"ר [ארתור] בירם מנהל בית-הספר הריאלי. נסעתי תכף לחיפה והגעתי בערב בשעה 6.00...שכרתי עגלה למושבה הגרמנית. שמתי בה את מזוודתי והנהג הובילני לבית הד"ר...מצאתי את הד"ר בבית, הוא שאלני על דרגת ההשכלה שלי, ועל התעודות בהוראה...לאור הבקר קמתי ממיטתי התפללתי שחרית, ואחרי שעה אחת בא אלי משרת בית-הספר [הראלי] ואמר לי שהד"ר [בירם] חפץ שאבקר אותו. הד"ר בישר כי באספה שהתקיימה יום קודם הוחלט לקבלני מעכשיו להורות בבית-הספר, ויש לי רשות להיות חפשי שני ימים להסתדר בביתי. עניתי לו בתודה ואמרתי כי אני מסודר והנני מוכן מהיום הזה להתחיל בעבודה. כך באותו יום שהיה 13 לחודש סיוון תרע"ד [18 יוני 1913] נכנסתי לבית-הספר ואת המורה לערבית שקדמני, פיטרו.

 

כך זכיתי במשרת מורה לערבית בבית-ספר גבוה כזה ורכשתי בתוך הזמן הוקרת המורים והתלמידים, וכמו כן המנהל הד"ר בירם שקבע לי שעות אחדות בשבוע לבקרהו בערב בביתו שבמושבה הגרמנית להורותו את השפה הערבית המדוברת בפי המון העם הערבי. הד"ר למד את השפה הערבית הספרותית מכבר בבית ספר גבוה באירופה, אלא כשבא לארץ ישראל לא יכול הבין את השפה המדוברת. אחרי חודש ימים שעמדתי על משמרתי בבית-הספר הריאלי חיפשתי למצוא לי בית דירה מתאים. פניתי אל מנהל בית-הספר שהתקשרתי איתו בקשרי ידידות וביקשתי אותו אם ירשה לי לקחת שני חדרים מן הבית הגדול העומד ברחוב היפה שבעיר ששכרו אותו לעשותו פנימייה לתלמידי חו"ל הבאים אחרי הפגרה לדור בם, במשך הזמן שהוא סגור...הד"ר הטוב הזה היה ידוע במידותיו הנעלות השיבני בחיוך טוב שהם מסכימים...היות שלא נפתח הבית שאנו יושבים בו לפנימייה לתלמידים הבאים מחו"ל לרגלי המלחמה העולמית שפרצה, ורוחות רעות התחילו מנשבות על שמי ארצנו, המבשרות אותות זוועה ואסון. לכן לא באו תלמידים מחו"ל ונשאר הבית הזה סגור על מסגר זמן רב… טקס הנישואין [=עם רחל אלדאודי] סודר על ידי הרב דמתא הרה"ג טדרוס בבית הורי הכלה ב- 27 לחודש כסלו תרע"ה [15 דצמבר 1914] בנוכחות חבריי המורים ובראשם כבוד מנהל בי"ס הד"ר בירם ועוד מוזמנים אחרים…בינתיים הצטרפה טורקיה עם גרמניה למלחמה נגד מלכי הברית ויתחילו ימים רעים לבוא עלינו בארץ מכל עברים במכות שונות. בראשונה מכת הארבה שעלה על כל הארץ ויכס את שמי ארצנו. יום אחד בהיותנו בבית-הספר עם התלמידים, האפיל היום מרוב רובי רבבות הארבה שנפוץ על פני הים והיבשת. יצאו המורים ואני בתוכם ועמדנו על הגזוזטרה של בית הספר ונראה כי חשך היום בעצם זהרו ולא נראה הים כלל. אז אמר לנו האדון [יוסף] אזרקובסקי, ממלא מקום המנהל שנסע לחו"ל בתחילת המלחמה: "לא גוזמה היא הכתובה בתורה באומרה "ויעל הארבה ויכס את עין כל הארץ", הנה אנו רואים היום כי נכון הדבר".

 

הממשלה הטילה חובה על כל אחד מתושבי חיפה לאסוף ארבה במשקל כך וכך, ולהביאו למקום שהתוותה בכדי להמיתו ולקוברו. ואת אשר אינו יכול בעצמו למלא את החוב הנ"ל הוכרח לשכור פועל במקומו. כך אני שכרתי אחד במקומי לימים אחדים. עוד לא חלפה מכת הארבה והתחילו לבוא לחופי הארץ אניות מלחמה של האויב. אניה ראשונה שבאה לחיפה הייתה האניה הצרפתית "ז'אן ד'ארק" שירתה כדורים על בית הקונסול הגרמני. אחריה באו אחרות וירו כדורים על חביות הנפט הגדולות של הממשלה, ותעל להבתן השמיימה ותמשכנה ימים ולילות עד שכלה הנפט האצור שבתוכן. הממשלה הציקה את התושבים שהם נתיני ממשלות האויב ותפקוד עליהם לעזוב תכף את הארץ או להתעתמן. גם את הנשים וילדיהן שהם נתיני האויב, שאין להם בעלים או שבעליהם בחו"ל היה עליהם לצאת מארץ טורקיה. כך נסעו הרבה אנשים שהפליגו באניות. מי לארץ מצרים ומי לצרפת ולאנגליה ונמלטו. כמו כן הרבה אנשים שהיו נתיני הממשלה העות'מאנית ברחו לחו"ל באותו מצב של תהו ובהו. אני שעזרתי למכרים שלי להימלט ולעזוב את הארץ היה ביכולתי להפליג באניה האחרונה מצריימה לפני סגירת הנמל. הייתי על ספון האניה בלוויית אנשים ממכרי, ברם לא נראה בעיני הדבר מתאים להימלט מן הארץ באשר אני קשור באשה צעירה ובאם זקנה, ועל מי אפקיד את אימא ומי יטפל בה? כך ראיתי שאי אפשר לעשות דבר ואחזור בסירה לעיר...אני נחשבתי לנתין עות'מאני היות שאבא ז"ל היה חכם באשי לעכו וחיפה מטעם הממלכה העות'מאנית. בכל זאת לא חשתי במועד הנכון לפטור את עצמי מחובת הגיוס בדרכים אחרות".

 

תודתי נתונה ליעקב שורר, על עצותיו החשובות והמחכימות

​