משפט בודד שקראתי בספר על הדרוזים בישראל, בפרק העוסק ביישובים הדרוזיים בישראל בעבר ובהווה, משך את תשומת ליבי אל שנת 1838 ואל צפת. סלמאן פלאח כתב על היישוב עין אל זיתון כי הוא נזכר ככפר דרוזי ב- 1838 באיגרת של ד"ר אליעזר הלוי מצפת שבה תיאר איך התנפלו הדרוזים על צפת וכיצד מצאו חלק מהיהודים מחסה באותו כפר דרוזי. (פלאח, הדרוזים במזרח התיכון, עמ' 92). שנת 1838 וההתנפלות של הדרוזים על צפת נחקקו בזיכרון ההיסטורי של משפחת אמי שעלתה לארץ כשנה קודם לכן ממראקש שבמרוקו. להלן: "כשהגיעו ליפו פנה ר' שלום [אלדאודי] ואחיו ומשפחותיהם לצפת והגיעו שמה אחרי הרעש של שנת תקצ"ז, והוא קנה חורבה והתקין בה בתים לו ולאחיו. בעת מרד הפלחים בתקצ"ח [1838] אמר לאחיו ולמשפחתו, שימלטו מן העיר מפני הפורעים והוא עצמו טמן את ממונו בשני בורות באדמה ונשאר בבית. הפורעים באו לביתו ובראותם איש זקן שוכב על הקרקע וקורא תהלים עזבוהו לנפשו. אחרי הפרעות מצא את ממונו רק במטמון אחד, אבל גם זה היה עושר גדול שנשאר לפליטה". (תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, כרך א', עמ' 124).

 

שאלות רבות עולות למקרא הדברים: מדוע התנפלו הדרוזים על צפת? מה היו הנסיבות המדיניות של המרד? מה עלה בגורלם של היהודים בצפת במרד?...היכן המטמון השני?

 

הארץ נמצאה תחת שלטונו של מוחמד עלי, שליט מצרים, שהיה לכאורה נתון לחסות הסולטאן העות'מאני. מוחמד עלי, קצין אלבני שהשתלט על מצרים אחרי הכיבוש קצר הימים של נפוליאון, החליט לבצר את שלטונו במצרים על ידי כיבוש סוריה וארץ-ישראל. מ- 1831 פעל הממשל המצרי בארץ-ישראל ליצירת שלטון ריכוזי, לייצוב הביטחון ולהרחבת החקלאות וחיזוק המסחר. יתרה מזו – הוא אפשר את חדירתה של ההשפעה האירופית לארץ-ישראל. אולם בשנת 1840, לאחר שצבאותיו הגיעו לאסיה הקטנה, החליטו בריטניה וצרפת שיש להדוף אותו חזרה והוא נאלץ תחת לחץ צבאי ומדיני לוותר על כיבושיו ולהסתפק בהקמת בית מלוכה במצרים (שהיה בשלטון עד שנת 1952) והשלטון העות'מאני חזר לארץ-ישראל – עד למלחמת העולם הראשונה (1918). חדירת ההשפעה האירופית השפיעה גם על העלייה היהודית לארץ-ישראל. מראשיתה של המאה ה- 19 החל היישוב היהודי לגדול ובתום "העשור המצרי" (1840) מנה היישוב היהודי כ- 7,000 – 8,000 נפש מתוך למעלה מ- 100,000 בארץ-ישראל. נראה כי הכיבוש המצרי יצר ציפיות לחיים נוחים יותר בארץ-ישראל. לעומת זאת, כיבוש אלג'יריה על ידי הצרפתים יצר משבר קשה בקהילות היהודיות בצפון- אפריקה ואליו הצטרפו הציפיות לגאולה לקראת שנת ת"ר (1840).   

 

היישוב היהודי בצפת גדל עם העליות של האשכנזים (חסידים ומתנגדים) ועולים מצפון-אפריקה.  אולם במשך ארבע שנים (1834 – 1838) באו שלושה מאורעות שכמעט החריבו את היישוב בה והעבירו את מרכז ההתחדשות והעלייה לירושלים. המאורע הראשון היה מרד הפלאחים בשלטון המצרי בארץ-ישראל בשנת 1834. המרד היה ראשון בסדרת מרידות נגד הכיבוש המצרי, שפרצו עקב פעולותיו של אברהים פאשא (בנו של מוחמד עלי) לגיוס האוכלוסייה לצבא המצרי ולאיסוף הנשק מהאוכלוסייה. גם יחסו הסובלני של השלטון המצרי לנוצרים (כולל היתר לשפץ ואף לבנות כנסיות חדשות), יעילות בגביית המיסים והקמת מועצות מחוזיות, עוררו התמרמרות רבה. בצפת התבטא זעם המורדים בפרעות ביהודים במשך 33 ימים.

 

לפני שהספיקו היהודים להתאושש, באה רעידת האדמה ב- 1 בינואר 1837 (שקדמו לה שני רעשי אדמה שלא הסבו אבדות בנפש ב- 24 במאי 1834) שבה נהרגו כאלפיים יהודים (וככל הנראה כאלף מוסלמים) והעיר נחרבה לחלוטין. מיסיונר אמריקני, תומסון, הגיע לעיר מביירות ב- 18 בינואר 1837 ונדהם לראות עיר הרוסה – ובמיוחד נהרס הרובע היהודי. העיר הייתה בנויה בשלושה רובעים מתחת למצודה שבראש ההר. המצודה, שנבנתה על ידי הצלבנים, נהרסה לגמרי. שני הרובעים המוסלמיים, המזרחי והדרומי, נפגעו במידה פחותה יותר, מכיוון שנבנו מאבן והמדרונות אינם תלולים. אולם הרובע היהודי, שנבנה במדרון התלול, המערבי, נחרב לגמרי. זאת מכיוון שנבנה שורות-שורות, זו מעל זו, בדומה למושבים באמפיתיאטרון. הגגות של השורה התחתונה שימשו כרחוב לשורה שמעליה. כאשר התמוטטו שורות הבתים זו על זו, נקברו הבתים שתחתיהם וככל שהשורה הייתה תחתונה יותר – כך נקברה תחת גלי אבנים ועפר גדולים יותר. אלפים נקברו בתוך ההריסות. רבים מהם נהרגו מיד, רבים מתו מרעב וצמא כי לא ניתן היה לחלצם; אחרים חולצו, אך מתו מפצעיהם. לא היו כל מחסה, טיפול רפואי או עזרה. מושל העיר לא עשה דבר ותומסון עם מלוויו אלתרו מחסה זמני מדלתות ושולחנות לטיפול בנפגעים. בכל מקום הייתה תערובת של עפר, אבנים, בגדים וכלי בית. האדמה המשיכה לרעוד מעת לעת במשך שבועות אחרי רעש האדמה.

 

נתינים של מדינות אירופיות נהנו מחסות הקונסולים, כגון של אנגליה ורוסיה. הקונסוליה הרוסית עסקה בשני משברים שפקדו את הקהילה היהודית בצפת – זה שפרץ בעקבות מרד הפלחים בשנת 1834 וזה שפרץ בעקבות רעידת האדמה בשנת 1837. הקונסול הרוסי סייע לאחר רעידת האדמה בהקמת מאהלים זמניים, הפעלת מאפייה ובית מטבחיים ואף בקבורת המתים.

 

בשנת 1838 נמצא עיקר היישוב היהודי בגליל בטבריה ובצפת. קהילות עירוניות קטנות היו בחיפה ובעכו. המייחד את הגליל היה קיומם של יהודים שעסקו בחקלאות בכפרים שרוב אוכלוסייתם הייתה ערבית: שפרעם, כפר יאסיף, פקיעין. ניסיון התיישבות שלא האריך ימים היה בכפר ג'רמק בימי השלטון המצרי. לימים, הניסיון הראשון להקים מושבה חקלאית (גיא-אוני) נעשה על ידי יהודים מצפת בשנת 1878.

 

ב- 21 ביוני 1838, זמן קצר לפני ההתנפלות הדרוזית על צפת, וכמעט שנה וחצי אחרי רעידת האדמה, ביקר בעיר אדוארד רובינסון, כומר וחוקר מקרא אמריקני, מהחשובים שבחוקרי הארץ במאה ה- 19. צפת, בחלקה הגדול, הייתה עדיין הרוסה לחלוטין. ברובע המזרחי נבנו חלק מהבתים מחדש אך רבים היו עדיין הרוסים. הרובע הדרומי נפגע במידה פחותה יותר ובו התגוררה מרבית האוכלוסייה המוסלמית והרחובות נוקו מעפר ואבנים. המצודה נשארה עדיין הרוסה לחלוטין. ברובע היהודי נבנו בתים רבים מחדש, אם כי באופן זמני, אך מסביב היו עדיין הרבה הריסות. רובינסון וחבריו שוטטו ברובע וראו שהיהודים העניים הלכו בין ההריסות שבקושי ניתן היה לעבור ביניהן. רבים מהיהודים חפרו בתוך שפכי האבנים והעפר, במקומות בהם נמצאו בתיהם בעבר. עם זאת נראה היה שהעיר החלה לחזור לחיים. השוק נערך ביום שישי כרגיל והגיעו אליו פלאחים מהכפרים השכנים. נראה שצפת סבלה במידה הרבה ביותר, למעט הכפרים עין אל-זייתון ואל-ג'יש. (תיאורו של תומסון אצל רובינסון, עמ' 529 – 531).

 

לפני שהספיקו היהודים בצפת לשקם את ההריסות, מרדו הדרוזים בשלטון המצרי ב-5 ביולי 1838. עד ראייה למרד הדרוזים נגד מוחמד עלי בצפת היה ד"ר אליעזר הלוי, מזכירו של משה מונטיפיורי. הלוי נולד בעיירה בשלזיה, למד בישיבה ואחר כך את לשונות המזרח באוניברסיטאות וינה, ברלין, לונדון ופריס. אחר כך יצא למזרח ועבר את מצרים, לוב, חבש, סוריה, ארץ-ישראל, תורכיה ויוון. באלכסנדריה הוצג בפני מוחמד עלי, שליט מצרים ומצא חן בעיניו מכיוון שהצליח לפענח כתובת מצרית עתיקה. הוא נתן לו פירמן שבו הורה למושלים במלכותו לסייע להלוי בכל עניין. מצויד בפירמן זה יצא לארץ-ישראל. הוא הפליג מאלכסנדריה לביירות, מביירות רכב לדמשק, מדמשק לצידון ומצידון הפליג באנייה לעכו. לארץ ישראל הגיע ביוני 1838 ושהה בה עד ה- 21 באוגוסט. את מה שראה תיאר בארבע אגרות מפורטות שכתב מצפת, משכם, מירושלים ומחברון. בעכו פגש קהילה יהודית קטנה ובה 12 – 15 משפחות. הוא התרשם לטובה מבית הספר ומרמת ידיעותיהם של הילדים בשפה הערבית. בין היהודים בעיר נמצא קונסול בריטניה, אברהם פינצי.

 

הדרך בין עכו לצפת הייתה אמורה להימשך יום וחצי והוא רכב עם נשק ושני מלווים, עקב סכנות הדרך. הלוי הגיע לצפת שנה וחצי אחרי רעידת האדמה, אך ברחובות עדיין היו ערמות אבנים מהבתים שהתמוטטו. ידיעות על המרד הצפוי כבר נפוצו ואחיו של מושל עכו בא לעיר עם כמה מאות אנשי צבא (על פי בקשתו של מושל צפת) והבטיח שלא יאונה ליהודים כל רע. הלוי הבין שהמוסלמים בעיר התכוונו לשדוד את רכושם של היהודים והוא בעצמו רצה לעזוב את העיר. היהודים נבהלו מאוד ושלושים מהם אף התארגנו לשמור על שכונת היהודים. בערב שבת התחזקו הקולות שאסונם של היהודים קרב לבוא והם לא עצמו עין כל הלילה. ב-י"ב בתמוז תקצ"ח (5 ביולי 1838) נראו "אנשים בלתי ידועים סובבים בחוצות ואותות זדון על פניהם". הרב אברהם דב מאברוטש (ראש עדת החסידים שנותרה בעיר מהאשכנזים לאחר שהפרושים עזבו לירושלים לאחר רעידת האדמה) ביקש מהלוי לכתוב מכתב למושל העיר (כנראה בערבית או בתורכית) ולבקש את חסותו, כפי שהבטיח מושל עכו. הלוי כתב את המכתב והמושל נשבע לשווא: "והמושל ענה כמשפט הערבים, כי נשבע הוא בראשו ובעיניו כי לא ימוש מאת העיר. ובכל זאת ידענו כולנו כי אין ממש בשבועתו". (יערי, אגרות ארץ-ישראל, עמ' 388). לפתע נשמעה צעקה: "הדרוזים באים!". הרב אברהם דב ביקש מהלוי לבוא איתו כדי שיוכל לשאול בערבית מה הדרוזים רוצים. הלוי דיבר עם אחד הדרוזים אך זה פשט מעל הלוי את בגדיו ולקח את כספו. מושל העיר ברח וגם היהודים ברחו – לבית הקברות – והדרוזים אחריהם. המוסלמים תושבי העיר הצטרפו לדרוזים. הלוי ברח אל הכפר עין אלזייתון. בדרך זרקו עליו אבנים וירו ברובה לעברו. אולם הדרוזים בכפר זה הצילו את היהודים: "ויושבי הכפר הנחשבים גם הם למשפחת הדרוזים העיזו אותנו אל מקום אחד ויסגרונו בבית כנסת קטן". (יערי, איגרות ארץ ישראל, עמ' 390). חמישה דרוזים באו, היכו את כל הנמצאים "בקני רובה, בסכינים, בקרדומות ובמקלות" ואחר כך פשטו את בגדיהם בתקווה שימצאו בהם כספים וחפצי ערך. הלוי כבר ציפה למותו: "בעין מלאה מנוחה הבטתי אל המוות המרחף על פני. ועוד כמה פעמים הטיתי ראשי אל החרב ואבקש מהם להתיז אותו פעם אחת". (יערי, איגרות ארץ ישראל, עמ' 390). בשבע בבוקר עזבו הדרוזים את העיר והלוי חזר לבית שבו התאכסן. מכל חפציו לא נשאר דבר אולם כאב לו במיוחד הרס כתבי היד שלו, פרי מחקר שערך במשך שנים. כל כתביו נקרעו ונשרפו. הרב אברהם דב, שנמצא במקום אחר, סיפר שהדרוזים התעללו בהם וגם אחרי שהיהודים נתנו להם את כל כספם, דרשו הדרוזים סכום ענק, אסרו אותו ואיימו להורגו. המוסלמים חזרו אל העיר והדבר הראשון שעשו היה להכריח את היהודים לתת להם תעודה כי הגנו על היהודים מהדרוזים. ערביי העיר איימו כי אם היהודים לא ימלאו את מבוקשם – יסיתו הערבים את "הערבים היושבים בסביבות העיר" – נגדם. היהודים בעיר התלבטו מה לעשות. חלק מהיהודים ביקשו מהלוי לשכנע את הרב אברהם דב לעזוב את העיר, ללכת לעכו וממנה לחיפה, שבה קונסולים אירופיים רבים והיא עיר בטוחה יותר. היו ביניהם אנשים שהביאו כחיזוק להצעתם את מאמר המשנה "והגליל יחרב" כראיה לכך שימות המשיח מתקרבים ולכן ראוי שיעזבו. להלן: "בעקבות משיחא חוצפא יסגא (תִרבה), ויוקר יאמיר: הגפן תיתן פריה והיין ביוקר, ומלכות תיהפך למינות, ואין תוכחת, בית וועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן (הגולן)  יישום (יהיה ריק מאדם), ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו. ועל מה יש לנו להישען? על אבינו שבשמים" (סוטה פרק ט' משנה ט"ו).

 

אבל הרב אברהם דב אמר כי מן ההכרח שלא יעזבו את צפת וכי אם יעשו זאת – ייחרבו בתי הכנסת. רק הלוי בעצמו החליט שלא לשמוע לעצת הרב. לפתע הגיע ערבי שביקש להגן על היהודים וגם נתן להלוי בגדים וכסף: "עוד אני מדבר והנה ערבי ושמו מוצטפא מוחמד תושב צפת בא ויבא להרב את כל הכסף המזומן הנמצא בחיקו קרבן מנחה לטובת העדה. כי היה האיש איש חסד מעודו ליהודים. וגם הפעם הזאת ניסה לכפר את פני הדרוזים בכמה אלפים גרוש להשיב את ידם מאת הרב, ולא הצליח. ויהי המעט בעיניהם אשר לא שמעו לדבריו, כי בקשו להמית גם אותו על אשר דיבר  טוב על היהודים, והאיש הזה בראותו אותי מתכסה בבגד קרוע, נתן לי בגדים שלמים ושנים עשר גרוש במזומן. והנני ברגע הזה עוד מוכה פצוע מכף רגלי ועד קודקודי". (יערי, איגרות ארץ-ישראל, עמ' 392).  הלוי יצא מהעיר ביחד עם חמישים אנשים וכולם התחפשו בבגדי בדווים. בסביבות חצות הגיעו אל הכפר ראמה ומצאו מנוחה בין עצי הזיתים. הערבים נוהגי הפרדות סירבו להמשיך בדרך מפחד האורבים אך למרבית המזל נמצא בקרבת מקום כוח צבא והם הצטרפו אליו בדרך לעכו. לעכו הגיעו לפני הזריחה והשומרים על החומות לא נתנו להם להיכנס לעיר. כאשר נפתחו השערים, פגשו בעיר מאות פליטים מצפת. הלוי הלך למושל העיר, מוחמד עבד אל-האדי, שקיבל את פניו כאשר הגיע לעכו לראשונה. אולם מושל העיר "שכח" אותו ו"נזכר" שוב רק כאשר הלוי הוציא את הפירמן שקיבל ממוחמד עלי. אולם המושל לא עזר לו והוא נעזר בסגן קונסול אנגליה אברהם פינצי, שעזר לרבים.

 

בשנת 1839 היה מצבם הכלכלי של היהודים בצפת קשה מאוד. הקהילה התחלקה בין ספרדים לאשכנזים. בין הספרדים (אליהם השתייכו העולים מצפון-אפריקה) היו 37 תלמידי חכמים, 41 עסקו במסחר ורוכלות, 90 עסקו בעבודות שונות (ביניהם 29 פועלים, 16 חמרים, 9 צורפים, ואפילו שניים עסקו בעבודת האדמה). המפקד, שנערך על ידי משה מונטיפיורי, מציין 130 אלמנות ויתומים בקרב הספרדים בצפת. בקרב הספרדים הייתה נטייה להתפרנס מעבודה. רבים בצפון הארץ עסקו במלאכות שהיו קשורות לאוכלוסייה הכפרית המקומית. ביניהם היו גם "מסבבים בכפרים" – כלומר, עסקו ברוכלות ובתיווך על בסיס חקלאי. חלק ניכר מהפרנסה היה על ה"חלוקה" – התמיכה שקיבל היישוב היהודי מהיהודים בחו"ל. בקרב הספרדים נהנו מהחלוקה בעיקר תלמידי החכמים. המצב הכללי הקשה והשפעת האסונות שפקדו את העיר השתקפו בירידה ניכרת באוכלוסייה היהודית: בשנת 1840 מנתה האוכלוסייה היהודית בצפת 1,500 נפשות בלבד מתוך 4,500 תושבים - לעומת 3750 מתוך 7,250 בשנת 1835.

 

השלטון המצרי בעכו נפל באופן סופי בפיצוץ גדול, פשוטו כמשמעו. ב- 1840 החליטו מדינות מערב אירופה להטיל מצור ימי על עכו כדי לסייע לממלכה העות'מאנית נגד אברהים פחה (בנו של מוחמד עלי). ב- 3 בנובמבר הגיעה לעכו שייטת של 21 אוניות מלחמה (מרביתן בריטיות וחלקן אוסטריות) וכלי שייט נוספים. לראשונה הפעילו הציים אוניות קיטור. על פי תיאורו של קונסטנטין בזילי, הקונסול הרוסי, השייטת הצליחה להתקרב אל חומות העיר מהים במידה רבה מאוד, מכיוון שעומק המים נמדד בקפדנות. בעיר עכו היו 229 תותחים, מהם 100 ירו לעבר הים. בצי התוקף היו 1000 תותחים ו- 500 מהם ירו על העיר במהירות רבה מאוד. במשך כשלוש שעות נורו על העיר כ- 50,000 כדורים ופצצות. לעומת זאת, מרבית הכדורים שנורו על הספינות עברו מעליהן כי התותחים לא היו מכוונים כראוי.. הד התותחים נשמע עד ביירות שבלבנון. ואז ארע הפיצוץ הגדול:" בעיצומו של הקרב התפוצץ מחסן אבק שריפה בעיר...זה היה מחזה נוראי, כעשר דקות כיסתה עננה את החוף, את הצי ואת העיר, והתותחים נדַמו. כמעט 1,000 מאנשי חיל המצב נספו בהתפוצצות". (בזילי, זכרונות מלבנון, עמ' 167). ההתפוצצות הרסה חלק ניכר מהביצורים בדרום מזרח העיר ובתוך המהומה הסתנן לעיר כוח אוסטרי קטן, התבצר במגדל המרכזי של מצודת העיר והניף עליו את דגל אוסטריה. כאשר ראו המגינים את הדגל ואת ההרס בביצורי העיר, נטשו את העיר כמעט ללא קרב. גם ביום שלמחרת הכיבוש התפוצץ מחסן אבק שריפה תת- קרקעי ו- 150 מהחיילים הכובשים נהרגו.

 

בימי השלטון המצרי גדל היישוב היהודי בארץ ונעשה מגוון יותר. היהודים התרכזו בעיקר בארבע "ערי הקודש", אך החלו לנוע לעבר ערי החוף (בעיקר יפו וחיפה) שהתפתחו לערי מעבר בין אירופה לבין האגן המזרחי של הים התיכון. היישוב היה מאורגן בכוללים והם הקנו את מעמד הבכורה לתלמידי החכמים בישיבות, שחיו מהכספים שנאספו בקהילות בחו"ל. הגורם המרכזי ששלח סכומי כסף גדולים עבור היישוב היהודי באותן שנים היה "הפקידים והאמרכלים" באמסטרדם. ארגון זה החל לפעול בשנת 1825 ובהדרגה כללה פעולתו את מרבית קהילות האשכנזים באירופה. פעילות הארגון תרמה ליצירת עניין ביישוב ארץ-ישראל וביהודים בה בקרב העם היהודי. בחליפת האגרות ששלחו ראשי הארגון לקהילות וליחידים נכלל מידע רב על המתרחש ביישוב ארץ-ישראל  היישוב היהודי המשיך והתקרב אל המערב, גם לאחר תום הכיבוש המצרי, כפי שמסכם צבי קרגילה:"ככל שהשתלבה ארץ-ישראל בענייניה של אירופה, כן הלכו ורַבּוּ גילויי המודרניזאציה ביישוב, ומותר אפוא לקבוע שבתקופת הכיבוש המצרי נפתח עידן חדש בתולדות הישוב היהודי בארץ ישראל". (קרגילה, היישוב היהודי, עמ' 157).

...בני המשפחה נשארו בצפת ובנו ברובע היהודי בית גדול. הם נעקרו בהדרגה מהבית בגלי המאורעות שפקדו את צפת בשנות העשרים והשלושים, עד מלחמת העצמאות, שבה נהרס הבית כמעט לחלוטין – למעט הקיר הקדמי שאותו זכיתי עדיין לראות בילדותי, ובו שורת חלונות גבוהים ומעוגלים בחלקם העליון. שאלת המטמון השני עדיין נשארת פתוחה.  ייתכן שנמצא בשנת 1838 על ידי הדרוזים וייתכן שהוא עדיין חבוי במקום כלשהו. קיימת גם האפשרות ששינה את משמעותו ובמקום זהב וכסף, הפך לרצון לחקור וללמוד את השורשים ואת העבר.

​

​

​

 

מקורות

קונסטנטין בזילי, זכרונות מלבנון 1839 – 1847, יד יצחק בן צבי, ירושלים (1983)

יהודה ואלך ומרדכי גיחון, אתרי קרבות בארץ ישראל, משרד הבטחון, כרטא, ירושלים (1995)

"אגרת ד"ר אליעזר הלוי מצפת, תמוז תקצ"ח (1838)" ו"אגרת ד"ר אליעזר הלוי משכם, אב תקצ"ח (1838)", בתוך: אברהם יערי (עורך), אגרות ארץ ישראל, מסדה, רמת גן (1971) עמ' 379 – 396.

פלאח סלמאן, הדרוזים במזרח התיכון, משרד הביטחון, ירושלים (2000)

צבי קרגילה, היישוב היהודי בארץ-ישראל בתקופת השלטון המצרי (1831 – 1840), אוניברסיטת ת"א ומשרד הביטחון, ת"א (1990)

נתן שור, "תולדות היהודים בגליל בתקופה העות'מאנית", בתוך: אבשלום שמואלי ואחרים (עורכים), ארצות הגליל, חלק א', אוניברסיטת חיפה ומשרד הביטחון, חיפה (1983) עמ' 301 - 314

דוד תדהר (עורך), אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947)

Edward Robinson, Biblical Researches in Palestine, London (1856)(Google Books)