ד"ר ישראל בן דור

כמו נר ההולך ופוחת, הלהבה של אמא מטילה צללים על הכתלים ובינה לבינה היא רואה בהם דמויות מעברה והיא מדברת איתן וקולה אינו נשמע. לפעמים ילדה, לפעמים נערה ואישה נשואה ומעל הכל, בעיניי,  האם הלביאה, כפי שהפכה להיות בעיני ילדיה. פער גדול בשנים נפער בין אחותי הבכורה לביני. בגיל חמש הפכתי לאמצעי כאשר נולד אחי הצעיר. בילדותי פיתחתי בולמוס של קריאת=כל ואהבה להיסטוריה ולאחר  גיל ארבעים הפכתי לממונה על הזיכרון המשפחתי- 'אפסנאי הזכרונות'. שתי המילים האלה מסוכסכות זו עם זו. 'אפסנאי' עוסק בדברים קיימים ואילו הזכרונות עוסקים בדברים שהיו ואינם עוד; ה'אפסנאי' עוסק בחומר בעוד שהעוסק בזכרונות עוסק ברוח; הזכרונות אף נוצרים לאחר שהדברים עצמם מתאיינים.

 

אבא לא האמין בפסיפסים שלמים. מעת לעת, העניק לי אבן בודדת והותיר לי למצוא לבד את ההקשר. כך, למשל, סיפר לי שהזדמן לו לאכול באותו חדר אוכל עם משה דיין ושהשתתף בעלייה על הקרקע לחניתה בשנת 1938. אבי, לאחר שעלה לארץ בשנת 1935, עזב את בית הדוד עמו עלה לארץ, עבר לנהלל והיה לפועל חקלאי במשק של משפחת סלוצקי. כך התגייס ל'משטרת היישובים העברית' ושמר על שדות המושב. משה דיין, כך מצאתי, היה מפקד הנוטרים בנהלל. בשנת 1938, בעלייה על הקרקע בחניתה, נוצר הצילום המפורסם שבו יצחק שדה, "הזקן", ניצב במרכז, ימינו על כתפיו של משה דיין (ושתי עיניו עדיין בראשו) ושמאלו על כתפיו של יגאל אלון. אבן פסיפס אחרת מצאה את מקומה רק בקיץ הזה. רישום בעיפרון, על נייר מצהיב, של גבר ששערו וזקנו גדלו פרא ומבטו זועם ונוגה, האוחז את סנטרו בידו, נמסר לי מבית האבות לאחר מותו. ממש בקיץ הזה, בעודי מתבונן בתקרת הקפלה הסיסטינית ברומא, הבנתי שהמקור לרישום היה הציור של הנביא ירמיהו, פרי מכחולו של מיכלאנג'לו בואונרוטי.